ואולי בעצם לא התכוונתי לכתוב על כמה שטוב, מעולם לא הייתי אופטימיסיטית היסטרית, וזה לא שאני מרכיבה את המשקפיים השחורות כרגע פשוט הורוד של הורודות קצת מקולקל ויותר דומה לאפור סדוק ומשעמם.
ובכן שוב אני נוסעת, הפעם עם פחות מטרות ועם יותר חוסר חשק אבל לפחות עם הידיעה שגם כאן לא מזהיר כמו שחשבתי. למרות שאין ספק שהשמונה חודשים האחרונים פה בארץ בהחלט סיפקו לי חומר לימודי לתקופת החיים הקרובה.
הייתי משוכנעת שהנסיעה הפעם תהיה יותר קלה מהקודמת, כי הייתי משוכנעת שלא יהיה לי מה להשאיר מאחור, אבל מי היה מאמין שהחיים ומרפי כהרגלם יועידו לי שלל רב של דברים מאחור שיגרמו לי רק לרצות לחזור לכאן או לשם.

אבל אתם רואים פה ים?
אז למה להסחף?

ואני אתן דוגמא, ביום שישי החלטנו אני וחבריי לצאת מסיבה לא ברורה להרצליה פיתוח, טעות פטאלית למתבונן מבחוץ; תנועה איומה, ערסים כבדים, בעיות חנייה, והגרוע מכל פקחי עירייה אל אוראונד דה פלייס.
ידענו מראש לאיזה גיהנום אנחנו נכנסים אך לא תיארנו לעצמנו שבסופו של ערב נמצא את עצמנו במדור הפופולרי ביותר של השאול, מדור חק"פ של המשטרה, סתם, מדור גרירה עירוני.
כן, לא טעיתם, האוטו שלי הוזז ממקומו והעובר אל כיכר המוקד, מגרש הגרירה העירוני. עוגמת הנפש שלנו אחרי ארוחה דוחה בנאפיס עם מצלרית חביבה בשם שירן (כי את היחידה, אני נשבע!), לחזור למקום החנייה ולא למצוא את הרכב, היא אינה ניתנת לתיאור במילים.
המצב רוח היה עגמומי, ואת שארית ההליכה ברגל העברנו בהינדוס תוכניות איך לא מגיעים יותר לפיתוח.

הגענו למגרש.

 עולם שלם וחדש של רוע נפתח בפנינו, מי היה מאמין שגם לשטן יש לב.
הציעו לי עבודה שם.

הצטרפתי לשורות הרעים.

מרגיש כל כך מלוכלך.. ועם זאת כל כך נעים.

אז מה המוסר השכל?

as time keeps pounding on the backdoor, things go extreme here in suburbia, after solving the so called murder case – the answer is: Marcia cross with The Lead pipe in the Ball Room. more and more strange stuff keep happening, families are falling apart, our house is a mad house, car accidents, my mom's arrival to our house (yap, to my father's house, her X), the washing machine just droped dead, weird indian madicines, tea rooms, enough said!
suburbia looks like soundgareden's video clip!
the end is near.

"מזל טוב רוני את הזוכה שלנו במשחק, את יכולה לבחור אחד משלושת הוילונות שמולך, בכל אחד מהוילונות מסתתר פרס מיוחד, אחד בשווי המערכת העצבית והרגשית שלך, השני בשווי המשפחה שלך והשלישי שמסומן ב-3 סימני שאלה, אז במה תבחרי רוני?"
"האם זה יהיה בפרס שישאיר אותך פה באמריקה עם המשפחה שלך, ושבו תחטפי התמוטטות עצבים אבל לפחות תעשי את זה בסביבה מוכרת ואוהבת?
או שאולי בפרס שלוקח אותך חזרה לארץ, בלי המשפחה שלך ושם תוכלי לחזור לחברים שלך, לחתול שלך ולחיים שלך שלפני הנסיעה? רק קחי בחשבון שהכל השתנה בינתיים.
או שאולי תבחרי בוילון מספר שלוש, שמאחוריו מסתתר פרס נפלא או שאולי לא, אפילו המנחה של התוכנית לא יודע מהו.. זה יכול להיות אהבה, זה יכול להיות כישלון בהשגת המטרות שהצבת לעצמך, זה יכול להיות שק גדול ומסריח של קקי או פקעת שמחה ואושר".

"אז במה את בוחרת יקירתי?"

יום כיפור – יום כיפור זה אחד מהמועדים היחידים שאני מעריכה בדת היהודית.
כל הקונספט של לקחת יום אחד בשנה ולהקדיש לסליחה, בעיני זה מאוד יפה, כי זה לא כמו יום האם, או יום המשפחה או יום האיידס, אלה סתם ימים שנועדים להעלות מודעות בנושא מסויים, יום כיפור, זה היום בשביל למצוא את האיזון; בלי טלפונים, בלי טלוויזיה, בלי חדשות, בלי לחץ, פשוט שקט, וזה לא חשוב אם צמים או לא, או משחקים במחשב, או נוסעים על רולר בליידס לבית כנסת, מה שחשוב זה שבסופו של המועד המיוחד הזה, כולנו מתחילים מההתחלה ב"דרך צלחה". וזה לא משנה כמה בתים בנית באבן גבירול, וזה לא משנה אם דפקת את החבר שלך למשחק כשגרמת לו למשכן את רכבת צפון, או שעצבנת את אחותך שבחרת לקחת לה את החייל שהיא הכי אוהבת.

מה שמשנה זה שכולם מתאחדים, ואין כמעט יוצאים מן הכלל אפילו הכופרים הנאמנים ביותר, לטובת היום המיוחד הזה – שכל מטרתו היא להגיד סליחה ולהביע חרטה.

משוואת החיים סופגת מספרים שליליים ומספרים חיובים כל הזמן, ואחת לשנה היא מוצאת עצמה מאוזנת לחלוטין.
ולנוכח התוצאה הצפויה מראש, הצורך באיזון גדל.

עכשיו כשאני כאן בארה"ב, יותר קל לי לראות את התמונה בגדול. גם המרחק שלי מהארץ, וגם ההסתכלות שלי על שאר הישראלים או היהודים שגרים פה בפלורידה, גורמת לי להבין עד כמה היום הזה קדוש וחשוב לנו בתור לאום יהודי מאוחד, ולא משנה איפה.

חתימה טובה לכל מי שזקוק לה,

וכמובן, שאם טעיתי, אז סליחה.

להתקבל לבי"ס לעיצוב ולאומנות.
להסתפר.
לעשות סט צילומים אומנותי.
לעבור קורס צילום.
לעבור דירה.
לחסוך כסף.
לקחת חתול ולקרוא לו ברברה.
למצוא חבר עם אוטו.
לחזור ללימודי תכשיטנות.
להיות בן אדם אדיב וסובלני יותר.
לפתח יחסים קצת יותר מרופפים עם המשפחה הפחות קרובה, סבא סבתא וכאלה.
לבקר את כל סוגי הרופאים שקופת חולים מציעה בחינם.
לשנות את תואר האצולה שלי מנסיכה למלכה.
להשתדל לעשות דברים מההתחלה ועד הסוף ולא להשתעמם באמצע.
לפגוש את נינט טייב.

זה נראה לי מספיק לבינתיים, גם ככה הרשימה הזו מונה יותר מדי פריטים שיהיה לי קשה באמת לעשות כמו להיות בן אדם אדיב וסובלני יותר – כן בטח!..

שנה טובה לכל מי שקורא, וגם לכל מי שלא, שתהיה שנת שלום, שגשוג, אהבה, וכל השטויות האלה שכותבים בכרטיסי ברכה, מי יתן וכל המטרות יחוסלו (אחמניג'ד ונסראללה – אנחנו מאחוריכם) ושכל מעשיינו (הטובים בלבד – כן?) יתברכו בהצלחה.

 בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְפְלוֹרִידָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי
,עַל-בְּתהּ, עַל-יְחִידָתהּ.

 כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
מִיאָמִי – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

 וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף הָבְּלוֹג
גְּמָרָתִי נָטָפָה.

בכל מקרה חזרנו מהאקריביים, למה עזבנו, אלוהים יודע, היה כל כך טוב.
איפה היינו? ובכן, בגרנד טורק, שזה בסדר, הינו בפורטו ריקו, היה טוב, היינו בסנט תומאס, שהיה מעולה, והיינו בבהאמס שהיה לא רע בכלל. לסיכום חווית הקאריביים – סבבה!!

הקרוז עצמו – כלומר האונייה, היה ממש טוב,אני אתן לתמונות לדבר בפני עצמן, כי סה"כ העברנו כל כך הרבה חוויות בכל כך הרבה מקומות שונים ולהתחיל העלות אותן ככה בכתב, אחת אחת, זה קצת מאולץ, אז פשוט אני אגיד שהיה כיף חיים משוגעים! וצילמנו כמה סרטי וידאו להנאתכם.. או הנאתנו מי יודע?

היום – הוריקן ארנסטו.

מחרתיים – הופעה של הקאונטינג קרואוז והגוגו דולז.
 

בכל מקרה, אני אנצל את הבלוג שלנו בשביל לברך את הגברת בברוכה הבאה לפלורידה ולהודות שאני שמחה שהיא כאן.

יום ראשון- קרוז, מחר, פוסט ראשון מפי הבחורה שעד עכשיו בחרה לשמור על זכות השתיקה.