השיבה הביתה

טוב אחרי באמת הרבה זמן שלא כתבתי, ולא עדכנתי ולמי שעדיין לא יודע, אני כבר בארץ חודש..
פשוט המדינה הזו זה בית משוגעים אחד גדול, וזו הסיבה למה אני אוהבת אותה.

ואני אתן דוגמא, ביום שישי החלטנו אני וחבריי לצאת מסיבה לא ברורה להרצליה פיתוח, טעות פטאלית למתבונן מבחוץ; תנועה איומה, ערסים כבדים, בעיות חנייה, והגרוע מכל פקחי עירייה אל אוראונד דה פלייס.
ידענו מראש לאיזה גיהנום אנחנו נכנסים אך לא תיארנו לעצמנו שבסופו של ערב נמצא את עצמנו במדור הפופולרי ביותר של השאול, מדור חק"פ של המשטרה, סתם, מדור גרירה עירוני.
כן, לא טעיתם, האוטו שלי הוזז ממקומו והעובר אל כיכר המוקד, מגרש הגרירה העירוני. עוגמת הנפש שלנו אחרי ארוחה דוחה בנאפיס עם מצלרית חביבה בשם שירן (כי את היחידה, אני נשבע!), לחזור למקום החנייה ולא למצוא את הרכב, היא אינה ניתנת לתיאור במילים.
המצב רוח היה עגמומי, ואת שארית ההליכה ברגל העברנו בהינדוס תוכניות איך לא מגיעים יותר לפיתוח.

הגענו למגרש.

 עולם שלם וחדש של רוע נפתח בפנינו, מי היה מאמין שגם לשטן יש לב.
הציעו לי עבודה שם.

הצטרפתי לשורות הרעים.

מרגיש כל כך מלוכלך.. ועם זאת כל כך נעים.

אז מה המוסר השכל?

~ מאת kople on דצמבר 4, 2006.